התערוכה עוסקת בנראות ובזהות של היהודי האורתודוקסי – בדגש על החרדי וביכולתו להתמודד עם מבט כפול – פנימי וחיצוני. בניגוד למתודולוגיה הקלאסית האורתודוקסית המתייחסת אל עצמה באופן אידיאי או נוסטלגי, ובניגוד למבט האתנוגרפי – אתרופולוגי שהיה נהוג מחוץ לקהילה, אמני התערוכה 'הומור שחור', מבקשים להתמודד עם זהותם בהומור אינטרוספקטיבי-מגזרי.
עמדה זו ייחודית על רקע המגננה האימננטית בדרכי התנהלותו של מגזר זה, מעצם אימוצו את המונח 'חרדים' ואת היותו נבדל באופן מוצהר. אמני התערוכה הבאים מגוונים שונים בציבור החרדי ונוכחות מוגברת של חסידות חב"ד מתמודדים עם שאלות זהות מתוך חשיפה בלתי נמנעת לתרבות הכללית.
אמני התערוכה, היוצרים ברחבי העולם, פנו כל אחד בנפרד למקורות השפעה מתרבויות הנגד המערבית, ואל סגנונות אמנותיים מקבילים כמו פופ ארט, גרפיטי וStreet Art. התערוכה מגדירה תת-זאנר חדש בתחום: 'חריידי פופ' או 'פופתודוקס'. סגנונות חתרניים אלו בפער של יובל שנים מהיווצרותם (איחור המאפיין חברות מסורתיות), חסרים את האלמנט המרדני הנוקב ומרוככים בפן הומוריסטי ופופוליסטי, התואם את העמדה שאין האמנים מבקשים להתנתק מקבוצת האם, אלא מבקשים ברגישות לשאול שאלות, להרחיב ולהכניס גוונים ב'שחור'. ההומור מהווה כלי מהותי בהתמודדות זו, הוא צומח ישירות מן הרחוב החרדי העשיר והתוסס תרבותית ומשקף זרמים תת- קרקעיים בתוכו. 'הומור שחור' מאמצת ומאתגרת סטריאוטיפים קאנוניים מגזריים ובתהליך של ארטיקולציה עם תרבויות אחרות, נותנת חשיפה לשפה אייקונית המבקשת להתחבר לעצמה ולהתאהב מחדש.